פסק-דין בתיק תא"מ 40197-12-10

1. זוהי תביעה על סך של 56,959 ש"ח בגין חוב ארנונה המתייחס לנכס שמספרו בספרי העירייה 30641125000026 (להלן- "נכס מספר 26").

2. בפי הנתבע טענת הגנה אחת ויחידה. לדבריו, קיים נכס מספר 30641125000018 (להלן - "נכס מספר 18"), אשר היה בבעלות אמו ועבר אליו בירושה יחד עם יורשיה האחרים (עמ' 9 ש' 25-15), ואילו נכס 26 אוחד עם נכס זה לפני שנים רבות, ולכן אין לגבות בגינו ארנונה כנכס נפרד. הנתבע טוען כי הנטל להוכיח את דבר קיומו של נכס 26 מוטל על העירייה, ומשהיא לא הצליחה להרים את הנטל דין התביעה להידחות.

3. טענות התובע אינן משכנעות, כיוון שהן סותרות מסמכים שהוגשו מטעמו לתובעת במהלך השנים שקדמו להגשת התביעה. ברם, בטרם אפרט את המסמכים בהם מדובר, אציין כי צודקת ב"כ התובעת בטענתה לפיה הטענה שנכס 26 אוחד עם נכס 18 מהווה הרחבת חזית, שכן טענת האיחוד לא נטענה בבקשת הרשות להגן ובתצהיר שצורף לה, וגם לא בתצהיר העדות הראשית שהגיש הנתבע, שם הוא טען טענה אחת ויחידה לפיה נכס 26 לא קיים כלל (סעיפים 9-8 לתצהיר הנתבע). ובכל זאת, כדי להפיס את דעת הנתבע אדון בטענותיו לגופן.

4. מן המסמכים שצירפה התובעת לתצהיריה עולות העובדות הבאות;

ביום 02/12/03 שלח עו"ד אגבריה לתובעת השגה על חיוב ארנונה בגין נכסים 18 ו-26 (נספח ה1). ההשגה הוגשה בשם גב' גדיר רג'בי אשר לטענתה החזיקה בנכסים בשכירות. גב' רג'בי לא טענה בהשגתה כי נכס 26 אינו קיים, אלא היא טענה כי:

"לאחר בדיקות בעירייה ועם בעלת הבית התברר כי לפני שהתחילה בהחזקת בית המגורים שני הנכסים הנ"ל היו נפרדים, אך הבעלים איחדו את שניהם והפכו אותו לבית בשטח של כ-100 מ"ר, והוא הבית שהושכר לה"

בהמשך לכך ביקש ב"כ רג'בי בסייפת ההשגה:

"לאחד את שני הנכסים לנכס אחד בשטח של כ-100 מ"ר המשמש למגורים בלבד ולחייב את מרשתי בהתאם"

להשגה צורף תצהיר של הנתבע בו הוא מודה כי אמו הינה הבעלים של נכסים 26 ו-18 (נספח ה'3). בהמשך להשגה ביקר בנכס 26 סוקר מטעם התובעת, אשר ציין כי מדובר במחסן, וכי לטענת גב' רג'בי המחסן לא שייך לה (נספח ה'4). על כן, המליץ הסוקר לדחות את ההשגה בנימוק שמדובר בשתי יחידות נפרדות. ואכן, ביום 20/01/04 הודיע מנהל הארנונה לגבי רג'בי כי ההשגה נדחית (נספח ה'5).

ביום 06/12/06 הגישה גב' רג'בי השגה נוספת, בה היא טענה כי לא קיים נכס מספר 26. ושוב, גם להשגה זו צורף תצהיר הנתבע (נספח ו'2), בו נטען כי לגב' רג'בי מעולם לא היה קשר לנכס 26. גם בזו הפעם שלחה התובעת סוקר לשטח אשר כתב דו"ח (נספח ו'3), לפיו נכס 26 הוא מחסן סגור בבעלות הגב' טנטש סעדייה שנפטרה. בהמשך לכך, כתב מנהל הארנונה לב"כ רג'בי כי מאחר והנכסים היו סגורים בעת ביקור הסוקר הרי שלא ניתן לבדוק את טענות רג'בי, ולכן ההשגה נדחית עד שבעלי הנכסים יאפשרו למודד מטעם העירייה להיכנס אליהם.

ביום 15/04/07 ערך הסוקר ביקור נוסף בנכס ושוב רשם כי מדובר בשני נכסים נפרדים, ועל כן יש לפנות ליורשי סעדיה טנטש לגבי נכס 26.

ביום 27/12/07 הוגשה לתובעת, בשם הנתבע, בקשה לשינוי מחזיקים בנכס 26, בצירוף תצהיר של הנתבע לפיו נכס 26 אינו ראוי לשימוש. בעקבות פניה זו נשלח סוקר לנכס פעם נוספת ולאחר שהוא לא הצליח לתאם עם הנתבע ביקור בנכס הבקשה נדחתה. להשלמת התמונה אציין כי הנתבע וגב' רג'בי לא הגישו עררים על דחיית השגותיהם.

5. הנה כי כן, מסתבר כי במהלך השנים נעשו מספר פניות לתובעת בקשר עם נכס 26, והפניות תומכות בטענה כי נכס זה קיים גם קיים. הנתבע הודה בחתימתו על התצהיר ה'3, בו הוצהר על ידו כי עד אפריל 2003 היה בבעלות אמו נכס 26 אשר לא שימש למגורים. משעה שהודה הנתבע כי היה קיים נכס 26, אזי עליו מוטל הנטל להוכיח כי נכס זה אוחד כדין עם נכס 18. ברם, הנתבע לא הביא שום ראיה להוכחת האיחוד. מההשגה שסומנה ה'1 אמנם עולה כי הוגשה בקשה לאחד את הנכסים, ברם הבקשה נדחתה על ידי מנהל הארנונה והנתבע או רג'בי לא הגישו ערר על החלטתו. בנוסף, הנתבע גם הודה בחתימתו על התצהיר ו'2, שבו אין טענה כי נכס 26 לא קיים. די, אם כן, במסמכים אלו כדי לקבל את תביעת התובעת, גם אם אתעלם מתצהיר נוסף (נספח י'), אשר נחתם לכאורה על ידי הנתבע, טענה המוכחשת על ידי הנתבע, ואשר בו מצהיר הנתבע כי נכס 26 שייך לו, ברם הוא אינו בשימוש.

6. זאת ועוד, דין טענת הנתבע להידחות גם בשל הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976. חוק זה קובע שלוש עילות שלגביהן מסלול התקיפה היחידי הוא השגה, ערר וערעור מינהלי. ואלו הן העילות; טעות לגבי האזור בו מצוי הנכס, סוג הנכס, גודלו והשימוש בו, או ראיית הנישום כבעל שליטה בחברה פרטית המחזיקה בנכס לצורך עסקיה (סעיפים קטנים 3(א)(1), (2) ו-(4) לחוק). התוצאה הינה, שלא ניתן להשתמש בטענות אלה כעילת הגנה מפני תביעה כספית שמגישה העירייה נגד הנישום, אלא במקרים מיוחדים (ראו - ה"פ (שלום ירושלים) 744/03 דמירי נ' עירית ירושלים; ת.א. (שלום י-ם) 2672/03 דניאלי נ' עירית ירושלים - פורסמו באתר נבו). טענותיו של הנתבע שלפניי מתייחסות ל "סוג הנכס גודלו והשימוש בו" ,ולכן לא ניתן לטעון אותן בהליך שבפניי, אלא בדרך של הגשת ערר, ולאחר מכן ערעור על דחיית ההשגה על ידי מנהל הארנונה. אני ער לכך שהמועד להגשת ערר חלף, ברם הנתבע רשאי לעתור להארכת מועד להגשת ערר (ראו - ענין דניאלי הנ"ל), מבלי שאביע עמדה בשאלה האם ראוי להיעתר לבקשה להארכת מועד.

7. אשר על כן התביעה מתקבלת במלואה, ולפיכך על הנתבע לשלם לתובעת סך של 56,959 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם - 1980, מיום 15/12/10 ועד ליום התשלום בפועל. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות בסך של 2,000 ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ש"ח.

ניתן היום,  יז' אייר תשע"ב, 9 במאי 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: